שלום לכם!

אתם נמצאים בחורשת דליות באנדרטה של גדוד 9206 מחטיבה 205,

הגדוד הוקם בשנת 1952 ועד מלחמת יום הכיפורים נשא את המספר 61.

במבצע קדש בשנת 1956 נלחם הגדוד יחד עם חטיבה 7 בקרב אבו עגילה שהפך את השריון מחיל מסייע לחייל מתמרן.

במלחמת ששת הימים נלחם הגדוד  בסיני יחד עם חטיבת "אגרוף הברזל".

במקום זה ממש, במלחמת יום הכיפורים, ביום השמונה באוקטובר 1973 החל גדוד 61 את מלחמתו לדחיקת הסורים אל מעבר לקו הגבול.

חיילי הגדוד בפיקודו של המג"ד סגן אלוף משה מלר, אנשי מילואים בשנות העשרים לחייהם, מצאו עצמם מתגייסים בעיצומו של יום הכיפורים במחנה עופר הסמוך לירושלים.

בליל השבעה באוקטובר הגיעו טנקי החטיבה לצומת צמח, רובם בנסיעה על זחלים וחלקם הקטן על גבי מובילים. המג"ד קבל עדכון ממפקד האוגדה מוסה פלד, שהמצב בדרום הרמה חמור ביותר.

הגדוד הועבר ת"פ  חטיבה 4 ונשלח לטפס במעלה גמלא.   כבר במהלך הטיפוס נתקלו באש אויב, בנקודה שממנה נותר לאויב רק לגלוש במורד הדרך על מנת להגיע לכנרת.  אז הבינו חיילי הגדוד את המצב החמור ואת גודל המשימה.

בסופו של יום הלחימה הראשון נותר הגדוד ללא דלק. תחת אש בלתי פוסקת ארגן הקמב"ץ אורי גולדפרב את גרירת הטנקים לנקודת התדס ומשם צפונה  עד פתחת כודנה. ריכוזי האויב הסורי סומנו באליפסות בצבע אדום.לוק ומשם כוונו לחניון הלילה.

למחרת לפני עלות השחר עלה הגדוד מחדש לעמדות אש, כשהוא מפתיע את האויב ופוגע בו קשות.

בקרבות  הקשים נפגעו לגדוד טנקים רבים, וכך מידי ערב נותרו בגדוד בין שניים לשלושה טנקים כשירים בלבד. אנשי החימוש של הגדוד, בפיקודו של קצין החימוש אמנון לב, נכנסו לפעולה וניהלו   מידי לילה, מרדף ברחבי בחיפוש אחר טנקים פגועים. הם פירקו מהם חלקי חילוף, תקנו את טנקי הגדוד ודאגו שעם שחר יצא הגדוד בכשירות מוחלטת ליום קרב חדש.

חיילי החימוש הפכו את הגדוד למעין בובת "נחום – תקום", כזו שלא ניתן להפיל, והגדוד שנפגע מידי יום חזר למחרת חי, בועט ויורה באויב הנסוג. כל משימה בלתי אפשרית הפכו אמנון וחייליו לאפשרית.

חיילי הגדוד המשיכו לפגוע באויב בכיבוש גבעות 336 ו-326 צפונית מערבית לתל פארס, והמטירו אש על הכוחות הסורים הנסוגים לכוון מעבר כודנה, עד להשלמת כיבושה מחדש של רמת הגולן ב-10 באוקטובר.

בלילה שבין השמונה עשר לתשעה עשר באוקטובר השתתף הגדוד ככוח מסייע לכוח צנחנים במשימה לכיבוש הכפר אום בוטנה בדרום מזרח המובלעת הסורית.

הגדוד נכנס  עם עשרה טנקים בשני צירים: רביבים ורונה, עד לנקודת המפגש בכפר עצמו. הכפר נכבש באותו לילה.

עם שחר, כשהשמש מסנוורת את כוחותינו, הוחלפו הצנחנים בכוח חרמ"ש,  שהותקף ע"י כוח טנקים סורי גדול. חיילי החרמ"ש נפגעו ונזקקו לחילוץ. מכוח החילוץ של גדוד 61 ארבעה טנקים נפגעו מיד, וביניהם טנק המג"ד שחטף פגז ישיר.

המג"ד, שנפצע קשה, העביר את הפיקוד לאמנון לב, כשהוא אומר לו אתה "הגבר" האחרון שנותר לגדוד.

 הקמב"ץ אורי גולדפרב, התותחן מאיר חדד והנהג ברוך זד כורש נהרגו.

בהמשך עבר הגדוד לפיקודו של המ"פ שמעון גולן שאירגן אותו מחדש והכין אותו לקרב האחרון על תל חרה.

רגע לפני תחילת הקרב נכנסה הפסקת האש לתוקפה.

בשמונה בנובמבר ירד הגדוד לסיני והוצב מול הארמיה המצרית השנייה, שם שהה כארבעה חודשים עד לחתימת הסכמי ההפרדה בין מדינת ישראל למצרים.

ארבעה מחיילי הגדוד זכו בעיטורים: אמנון לב ואורי גולדפרב בעיטור העוז, המג"ד משה מלר ומרדכי אליאני בעיטור המופת.

הגדוד המשיך לקחת חלק בכל מערכות ישראל

במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 נלחם הגדוד יחד עם סיירת מטכ"ל בלבנון.

במלחמת חרבות ברזל בשנת 2023 השתתף הגדוד בהגנה בגבול הצפון ובתמרון בעזה.

14 לוחמים מגדוד 9206/61 נפלו במערכות ישראל, בפעילות מבצעית ובביטחון שוטף.

יהי זכרם ברוך.